פלירטוט הוא לא אונס

כמו כל סוגי העבירות, גם עבירות מין יכולות להיות חמורות וטראומטיות. אונס אלים, לדוגמא, עלול להותיר צלקות עמוקות בקורבנות, ויש להעניש בגינו במלוא חומרת הדין. אבל כמו שלא כל עבירת חנייה היא תאונת פגע וברח, ולא כל גניבה של מאה שקל היא שוד מזוין - כך גם לא כל עבירת מין היא אונס.

את ההבדל הזה אנחנו הולכים ושוכחים. מאז שנחקק החוק נגד הטרדה מינית בשנת 1998, בלחץ ארגונים פמיניסטיים שרואים בכל בדיחה גסה תקיפה מינית חמורה, הפכו האשמות בעבירות מין לאופנת מדינה, ואמצעי להדחת אישים בכירים מתפקידם.

כך, נשיקה קצרה של חיים רמון הפכה אותו לנאשם במעשה מגונה והעיפה אותו מלשכת שר המשפטים. הטרדה מינית מילולית מצידו של רפיק חלבי הביאה לסוף דרכו של עיתונאי בולט ברשות השידור, והאשמה דומה לגבי מנהל בית ספר תיכון מראשון לציון הביאה בשבוע שעבר להשעייתו של איש חינוך ותיק.

לאחר שהתקשורת חגגה את האירוע, ניתן להעריך כמעט בוודאות כי בין אם המנהל זכאי ובין אם הוא אשם – הסיכוי שלו להסתובב בחצר בית הספר בלי שיגידו "הנה פושע המין המסוכן" קלוש, כשם שחיים רמון לא יכול לעבור ראיון על עתיד השטחים בלי שישאלו אותו למה נישק את החיילת בפה פתוח ולא בפה סגור.

כלי התקשורת חוגגים כשמדובר בעבירות מין ומדווחים עליהן מעל ומעבר לשכיחותן, שהיא בסך הכל פחות מאחוז אחד מכלל העבירות הפליליות, זאת מאחר שדיאלוגים אירוטיים עם תמונות מטושטשות של בחורות מעורטלות מוכרים את העיתון הרבה יותר טוב מאשר כתבות על משבר המים עם תמונות של ברזים חלודים ושדות מתייבשים. הנאשמים מוצגים כסוטים ומפלצות, ללא קשר לחומרת המעשים.

על רקע זה, לא מפתיע שארגוני נשים טוענים כי אחת מכל שלוש נשים בישראל נפגעת מעבירת מין – זאת למרות שלפי נתוני המשטרה, בכל שנה נפתחים רק פחות מ-4,000 תיקים בנושא זה (חצי מהם נסגרים ללא העמדה לדין), ואפילו למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס מגיעות פחות מ-6,000 פניות – זאת כאשר בישראל חיות לא פחות משלושה וחצי מיליון נשים. לרובן המכריע, מתברר שאין מה לפחד מאונס או תקיפה מינית.

הארגונים הפמיניסטיים, שרואים בכל פרסום על עבירת מין הרתעה נחוצה, מתעלמים מההבדלים האדירים שבין עבירות אלימות שיש להוקיע לחיזורים גמלוניים שנתפסים שלא בכוונה כהטרדה מינית. הם שוכחים גם את המחיר שמשלמים גם הגברים וגם הנשים על הפרסומים הללו.

בגללם, פלירט מילולי נתפס בימינו כפתיח להטרדה מינית, ונשיקה תמימה על הלחי נחשבת להקדמה לאונס. התוצאה היא שהחברה הישראלית איבדה את היכולת לנהל דיאלוג משוחרר בין המינים, שיש לו מידי פעם גם גוונים של חיזור רומנטי ופנטזיה ארוטית - להנאת כל הנוגעים בדבר.

אני כבר יכול לדמיין את הטוקבקים ומאמרי הנגד שיטענו כי גוף האשה איננו הפקר. אני אכן מסכים שגופה אינו הפקר, אבל גם חופש הביטוי של הגבר שרוצה מדי פעם לספר בדיחה מעט גסה בלי להיחשב לעבריין מין איננו סמרטוט רצפה.

דווקא ההקבלה האופנתית המוטעית בין אנסים אלימים, שפוגעים בגוף האשה, למטרידים מילוליים שלכל היותר לא יודעים מתי אולי מומלץ לסתום את הפה, היא שהופכת פשעי מין איומים למעשים טריוויאליים.

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון